אודות
אודות
חברת ערן ודרור יזמות בע"מ
בניצוחם של ערן לוי ודרור אלבז, סוללת את דרכה בתחום התיירות משנת 2004.
חברתנו הנה חברה וותיקה ומנוסה בתחום התיירות והיזמות, בעלת מוניטין רב בתחום.
ביצעה ומבצעת פרויקטים רבים ומגוונים.
כיום נחשבת כאחת החברות הגדולות והמובילות בתחומים אלה באזור הצפון,
בעלת מוניטין נרחב בקרב לקוחות וספקים הפועלים בענף התיירות.
15 שנות ניסיון בענף התיירות לימדו אותנו לחבר בין פוטנציאל להגשמה וביחד להצלחה!
דאהר אל- עומר
דאהר אל-עומר (בערבית: ظاهر العمر; תעתיק מדויק: "ט'אהר אלעֹמר"; שמו המלא הוא ظاهر بن عمر الزيداني, "ט'אהר בן עמר אלזידאני"; 1689–1775) היה שליט אוטונומי של הגליל במאה השמונה עשרה. הוא היה ממוצא בדואי. אל-עומר הוא מקימה של חיפה החדשה, ביצר ערים רבות ובהן עכו והזמין את היהודים לחדש את היישוב היהודי בטבריה.
לידה 1689 האימפריה העות'מאנית
פטירה 21 באוגוסט 1775 (בגיל 86 בערך) עכו, האימפריה העות'מאנית
מדינה האימפריה העות'מאנית (1453-1844)
עיסוק איש צבא
רקע היסטורי
בשנת 1516 כבש הסולטאן העות'מאני סלים הראשון את סוריה וארץ ישראל, וסיפח אותן לאימפריה העות'מאנית.
בימי סולטאן זה, כמו בימי יורשו סולימאן המפואר, היה השלטון המרכזי שמרכזו היה בקונסטנטינופול, בעל כוח של ממש גם במחוזות הרחוקים של האימפריה, שהשתרעה על פני שטח נרחב באסיה, בצפון אפריקה, בבלקן ובאירופה.
כל עוד היה השלטון העות'מאני המרכזי חזק, היו תושבי ארץ ישראל בטוחים בגופם וברכושם, ונתונים למָרוּת שאכפה את החוק. אך ימים אלו לא ארכו. כתוצאה מהיחלשות השלטון המרכזי, נוצר מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע (לעיתים בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה).
השלטון המרכזי הרשמי בצפון ארץ ישראל היה ממוקם בדמשק, כאשר מושל דמשק היה האחראי בפני כס הסולטאן בקונסטנטינופול. עם זאת, סכסוכים בין אפנדים מקומיים היו מעלים מדי פעם אמיר מקומי, ששלט תוך כפיפות מסוימת לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. כזה היה לדוגמה השליט הדרוזי פחר א-דין השני, שהקים בתחילת המאה השבע-עשרה ממלכה שהשתרעה מצידון בואכה הגליל, עד שהופל בידי העות'מאנים.
במאה ה-18 הייתה ארץ ישראל מחולקת לשני אזורים, אשר כל אחד מהם השתייך למחוז (איילט) אחר של האימפריה העות'מאנית. הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון ושאר הארץ הייתה כפופה לאיילט סוריה המכונה גם איילט דמשק. בראש כל מחוז עמד מושל (מערבית: ואלי) שתוארו פאשא שמונה על ידי השלטון המרכזי מדי שנה. עיקר תפקידו היה לאסוף את מסי התושבים ולהעבירם לסולטאן בקונסטנטינופול. יתרת הכספים שנאספו נשארו ברשותו. מאחר שנבחר לשנה בלבד ולא ידע אם יבחר לשנה נוספת, דאג בעיקר לגבות מיסים רבים ככל האפשר, על מנת להגדיל את רווחיו האישיים. רווחת התושבים ושיפור חייהם ואף שמירה על הקיים נראו בעיני נושאי משרה זו כבזבוז זמן, מרץ והשקעות.
שלטונם של הפחוות היה בעיקרו בערים ובסביבתן, ובאזורים המרוחקים יותר שלטו ראשי שבטים בדואים גדולים, שרכשו את מעמדם הרשמי מהפחוות. אחד מאותם ראשי השבטים היה דאהר אל-עומר ממשפחת זידאני.
משפחת זידאני
משפחת זידאני (שבניה ידועים כ"בנו זידאן") הייתה אחת המשפחות המכובדות בחצי האי ערב בהיותה מיוחסת לצאצאי עלי בן אבי טאלב, חתנו של הנביא מוחמד, וליתר דיוק לצאצאי נכדו זיאד, בנו של חסן בן עלי.
המשפחה היגרה מאזור החג'אז ללבנט במאה ה-12, עם כיבושיו של צלאח א-דין. המשפחה התבססה באזור טבריה במאה ה-17. לקראת סופה, ראש השבט באותן שנים היה עומר א-זידאני, שעזר לבשיר א-שהאבי, מושל הלבנון, לדכא את מרד המתואלים שישבו באזור צפת וצפון הגליל.
לאחר דיכוי המרד קיבל בשיר את תפקיד מושל צפת וארץ הגליל, וכאות תודה מינה את עומר א-זיאדני למושל צפת.
גרסה אחרת מתארכת את בואו של שבט זידאן לאזור טבריה בשנת 1701, אז חכר עומר, ראש המשפחה, את הזכות לגביית מיסים בטבריה וסביבותיה. עומר נשא לאישה את אחת מבנות שבט א-סרדיה וממנה נולדו לו חמישה בנים ובת: עלי, סעד, יוסף, צאלח, דאהר והבת שׂמַה.
חייו
עלייתו של דאהר אל-עומר
דאהר אל-עומר (דאהר בנו של עומר), צעיר בניו של עומר, נולד כנראה בשנת 1689 בכפר עראבה שבגליל. בגיל 12 נשלח לדמשק ללמוד קרוא וכתוב ופרקי קוראן. בשנת 1702 מת האב, אך עלי, בכור הבנים, היה אדם חולני ולא יכול היה לרשת את תפקיד אביו, לכן מונה לראש המשפחה הבן השני סעד.
בשנת 1710 לערך עברה המשפחה מאזור טבריה לבקעת בית נטופה מצפון לציפורי, והתיישבה על חורבות כפר בשם מסלאחית בקרבת שבט בדואי בשם צקר.
כבר בגיל צעיר שאף דאהר להיות ראש המשפחה, והחל להרחיק את אחיו הבוגרים מעמדת השפעה במשפחה. הוא החל לקשור יחסי ידידות עם בני הכפרים הסמוכים, לעזור להם במאבקם עם שכניהם הבדואים ולהגן על הסביבה בפני הפקידים הטורקים. המטרה שראה לעיניו הייתה לחכור את גביית המיסים מידי הפחווה של צידון בעבורו.
אגדה הנפוצה בכפרים הערביים במערב הגליל מספרת כי שייח' מוסלמי שמקום מושבו היה בכפר סלאמה חשק באחת מבנות עראבה. תושבי עראבה הצהירו שדתם מונעת נישואים כאלו, אך השייח' לא ויתר. התושבים פנו לבני זידאן בבקשת עזרה. בני זידאן נעתרו וסופו של המאבק היה בהרס סלאמה עד היסוד.
על פי סיפור נוסף הגיע באחד הימים לעראבה פקיד מושחת בשמו של פחת צידון, ודרש שבנוסף למיסים שהכפר נדרש לשלם לפחוות צידון, ישלמו לו גם "הוצאות הדרך". כאשר סירבו בני עראבה ציווה הפקיד על השוטרים העות'מאניים שליוו אותו לחמוס את כל שנמצא בגורן הכפר. הפלאחים הזועמים תפסו את הפקיד ומלוויו ועמדו להורגם. סעד ודאהר ששמעו על המקרה מיהרו לשחרר את הפקיד נתנו לו את "הוצאות הדרך" ולבני הכפר החזירו את תבואתם הנגזלת. למחרת רכבו לצידון, סיפרו לפחה את אשר אירע, ביקשו את רחמיו על הכפריים ועבורם את הזכות לשמש כגובי הכספים של העמק. הפחה נעתר ברצון לשתי הבקשות.
לאחר שנשא דאהר לאישה ראשונה את בתו של אחד מעשירי דמשק, זכה לקבל הון רב ממשפחתה, וזאת כאשר זמן קצר לאחר החתונה נפטר אבי הכלה. הונו הרב איפשר לדאהר להקדים ולשלם את מסי החכירה מראש, דבר שהקנה לו אמינות רבה אצל הפחה. דאהר עבר להתגורר בטבריה ואת אחיו סעד השאיר כשליט בבקעת בית-נטופה כאשר מושבו בדיר חנא. את מגורי אשתו הדמשקאית, שסירבה להתגורר כאחת הנשים הבדואיות, קבע בנצרת.
דאהר בנה לה ארמון שלימים הפך לבית הסראייה (בית המושל) ששרד עד ימינו, ועד שנות התשעים שימש כבניין העירייה של נצרת. במסגרת אחד מביקוריו בנצרת הכיר נערה מבנות נצרת ונשאה לאישה, דבר שהביא אותו להיות מעורב בחיי העיר.
בדרך של פוליטיקה זעירה, ערמומית ומחושבת, הצליח דאהר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-18 להשתלט באופן הדרגתי על כל אזורי הגליל העליון והתחתון ולהיות חוכר המיסים הראשי מטעם הפחה. אמנותו הייתה לשלוח מתנות לאיש המתאים ובזמן המתאים. כך השתלט על טבריה, נצרת וצפת.
השבטים שישבו בעמק סאנור ליד שכם, שהשתייכו לפחוות דמשק, שלטו בעמק יזרעאל.
שבטים אלו הציקו לתושבי נצרת. דאהר יצא בראש צבאו, הביס את השבטים, רדף אחריהם עד סנור והעביר את עמק יזרעאל לשליטתו.
דאהר והיהודים
היהודים בגליל באותה תקופה היו מעטים ובלתי מאורגנים. את מצבם החמיר מצבן של הקהילות היהודיות בגולה שאך החלו במסע ההתאוששות מהחורבן שהמיטו עליהן פרעות ת"ח ת"ט ומשבר השבתאות, והם התקשו להשיב לקדמותה את קרן כספי החלוקה שעליה נסמך היישוב היהודי בארץ ישראל.
דאהר החליט לקרב אליו את הקהילה היהודית ולעודד עליית יהודים לארץ ישראל. בשנת 1738 נודע לדאהר כי הרב חיים אבולעפיה רוצה לעלות ארצה מאיזמיר, והוא הזמין אותו לחדש את היישוב היהודי בטבריה. טבריה הייתה בעבר בירת הגליל ומושבה האחרון של הסנהדרין. בימי הביניים עמדה שוממה, אך בשנת 1565 נבנתה מחדש על ידי דון יוסף נשיא ודונה גרציה. כמאה שנה היה בה יישוב יהודי תוסס, אך במלחמות התקופתיות נהרסה שוב בשנת 1670. רבה האחרון של טבריה לפני חורבנה היה ר' יעקב אבולעפיה, סבו של ר' חיים אבולעפיה.
בשנת 1740, כשהגיע הרב אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, קיבל אותו דאהר אל-עומר בכבוד, "הלבישו לבוש יקר הערך כלבוש מלכות. וכל אשר שאל ממנו הרב לא חסר דבר".[2] בעיר נבנה בית כנסת "נאה ומפואר מאין כמוהו בכל ארץ ישראל" על חורבות בית הכנסת העתיק שבו התפלל האר"י. בית הכנסת נקרא בשם "עץ החיים", וכן כונה בשם "בי כנישתא רבא דטבריא". ר' חיים אבולעפיה ותלמידיו חידשו אף את בית הכנסת העתיק בשפרעם.
הרב אבולעפיה בנה בטבריה גם בית מרחץ, חנויות ליום השוק ובית בד לשמן שומשמין. כדברי חתנו, רבי יעקב בירב: "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד".
חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, ורבים ראו בכך סימן לגאולה קרובה. גם הרב אבולעפיה עצמו האמין שחידוש היישוב היהודי בגליל הוא פתח לימות המשיח ולגאולת העם היהודי כולו. ככל הנראה הייתה זו אחת הסיבות להתגברות העלייה לארץ ישראל בתקופתו.
המצור על טבריה
בשנת 1742 החליט סולימאן אל-עדאם, פחוות דמשק (סולימאן פאשא), להיענות לבקשת שייח'ים משכם וסביבתה לצאת כנגד דאהר ולהטיל מצור על בירתו טבריה. דאהר הוזהר מפני כוונתו זו של הפאשא. חיים פרחי[3] והחכם יוסף לושאטי שישבו בדמשק שלחו לר' חיים אבולעפיה שישב בטבריה מכתב שבו כתב: "יודע לאדוני, איך יצא דבר מלך נחוץ ונשמע פתגם המלך בדמשק שיקום המשנה הנ"ל סולימאן פאשא ויעלה אל טבריא בכח גדול וביד חזקה להפיל את חומותיה עד לארץ ויקח את ראש שייח' דאהיר המושל בארץ...". הרב אבולעפיה הזדרז להביא את המכתב לידיעת דאהר. דאהר לא שוכנע באמיתות המכתב. הוא טען בפני אבולעפיה כי הגליל אינו תחת סמכות הפאשא היושב בדמשק, אלא תחת הפאשא היושב בצידון, וכי אם אכן היה הסולטאן בקונסטנטינופול תומך במהלך, הרי שהיה שומע על כך גם מיהודי קונסטנטינופול. מכיוון שכך התמהמה בהכנת העיר למצור. הערכה זו לא עמדה במבחן המציאות, ובספטמבר 1742, יצאו כוחות הצבא מדמשק בדרכם לצור על טבריה. דאהר הזדרז לבצר את חומות העיר, ובו בזמן פנה אל אחיו סעד שישב בדיר חנא וביקשו שבעת המצור על טבריה ישלח חיילים לתקוף את צבאו של הפאשא מאחור. המצור נמשך 83 יום, וטבריה המבוצרת עמדה בפני כלי המצור שהביא עמו סולימאן. סולימאן, כפחוות דמשק, היה גם אחראי מטעם הסולטאן על ליווי שיירת החג' למכה בחודש הרמדאן. מחשש שאם יזניח תפקידו זה יאבד את מעמדו, נאלץ סולימאן ב-1 בדצמבר 1742 להסיר את המצור על טבריה ולצאת אל החג'.
ביולי 1743, עם שובו חזרה מליווי שיירת החג', החליט סולימאן לנסות שוב ולצור על טבריה. בהגיעו לכפר לוביה, תקפה אותו מחלת מעיים קשה (יש אומרים שהורעל על ידי דאהר) ומת. צבאו התפזר וטבריה ודאהר אל-עומר ניצלו פעם נוספת.[4][5]
אירועים אלו נתפסו בעיני בני התקופה כנס, והיהודים, שתמכו בדאהר בימי המלחמה, קבעו להם ביום מותו של סולימאן, יום ז' אלול, "פורים שני" - "מאז קבלו כל אנשי טבריא עליהם ועל זרעם ... להיות עושים ביום ד' בכסלו, ... יום משתה כיום פורים."