דאהר אל- עומר

משפחת זידאני

משפחת זידאני (שבניה ידועים כ"בנו זידאן") הייתה אחת המשפחות המכובדות בחצי האי ערב בהיותה מיוחסת לצאצאי עלי בן אבי טאלב, חתנו של הנביא מוחמד, וליתר דיוק לצאצאי נכדו זיאד, בנו של חסן בן עלי.

המשפחה היגרה מאזור החג'אז ללבנט במאה ה-12, עם כיבושיו של צלאח א-דין. המשפחה התבססה באזור טבריה במאה ה-17. לקראת סופה, ראש השבט באותן שנים היה עומר א-זידאני, שעזר לבשיר א-שהאבי, מושל הלבנון, לדכא את מרד המתואלים שישבו באזור צפת וצפון הגליל.

לאחר דיכוי המרד קיבל בשיר את תפקיד מושל צפת וארץ הגליל, וכאות תודה מינה את עומר א-זיאדני למושל צפת.

גרסה אחרת מתארכת את בואו של שבט זידאן לאזור טבריה בשנת 1701, אז חכר עומר, ראש המשפחה, את הזכות לגביית מיסים בטבריה וסביבותיה. עומר נשא לאישה את אחת מבנות שבט א-סרדיה וממנה נולדו לו חמישה בנים ובת: עלי, סעד, יוסף, צאלח, דאהר והבת שׂמַה.

חייו

עלייתו של דאהר אל-עומר

דאהר אל-עומר (דאהר בנו של עומר), צעיר בניו של עומר, נולד כנראה בשנת 1689 בכפר עראבה שבגליל. בגיל 12 נשלח לדמשק ללמוד קרוא וכתוב ופרקי קוראן. בשנת 1702 מת האב, אך עלי, בכור הבנים, היה אדם חולני ולא יכול היה לרשת את תפקיד אביו, לכן מונה לראש המשפחה הבן השני סעד.

בשנת 1710 לערך עברה המשפחה מאזור טבריה לבקעת בית נטופה מצפון לציפורי, והתיישבה על חורבות כפר בשם מסלאחית בקרבת שבט בדואי בשם צקר.

כבר בגיל צעיר שאף דאהר להיות ראש המשפחה, והחל להרחיק את אחיו הבוגרים מעמדת השפעה במשפחה. הוא החל לקשור יחסי ידידות עם בני הכפרים הסמוכים, לעזור להם במאבקם עם שכניהם הבדואים ולהגן על הסביבה בפני הפקידים הטורקים. המטרה שראה לעיניו הייתה לחכור את גביית המיסים מידי הפחווה של צידון בעבורו.

אגדה הנפוצה בכפרים הערביים במערב הגליל מספרת כי שייח' מוסלמי שמקום מושבו היה בכפר סלאמה חשק באחת מבנות עראבה. תושבי עראבה הצהירו שדתם מונעת נישואים כאלו, אך השייח' לא ויתר. התושבים פנו לבני זידאן בבקשת עזרה. בני זידאן נעתרו וסופו של המאבק היה בהרס סלאמה עד היסוד.

על פי סיפור נוסף הגיע באחד הימים לעראבה פקיד מושחת בשמו של פחת צידון, ודרש שבנוסף למיסים שהכפר נדרש לשלם לפחוות צידון, ישלמו לו גם "הוצאות הדרך". כאשר סירבו בני עראבה ציווה הפקיד על השוטרים העות'מאניים שליוו אותו לחמוס את כל שנמצא בגורן הכפר. הפלאחים הזועמים תפסו את הפקיד ומלוויו ועמדו להורגם. סעד ודאהר ששמעו על המקרה מיהרו לשחרר את הפקיד נתנו לו את "הוצאות הדרך" ולבני הכפר החזירו את תבואתם הנגזלת. למחרת רכבו לצידון, סיפרו לפחה את אשר אירע, ביקשו את רחמיו על הכפריים ועבורם את הזכות לשמש כגובי הכספים של העמק. הפחה נעתר ברצון לשתי הבקשות.

לאחר שנשא דאהר לאישה ראשונה את בתו של אחד מעשירי דמשק, זכה לקבל הון רב ממשפחתה, וזאת כאשר זמן קצר לאחר החתונה נפטר אבי הכלה. הונו הרב איפשר לדאהר להקדים ולשלם את מסי החכירה מראש, דבר שהקנה לו אמינות רבה אצל הפחה. דאהר עבר להתגורר בטבריה ואת אחיו סעד השאיר כשליט בבקעת בית-נטופה כאשר מושבו בדיר חנא. את מגורי אשתו הדמשקאית, שסירבה להתגורר כאחת הנשים הבדואיות, קבע בנצרת.

דאהר בנה לה ארמון שלימים הפך לבית הסראייה (בית המושל) ששרד עד ימינו, ועד שנות התשעים שימש כבניין העירייה של נצרת. במסגרת אחד מביקוריו בנצרת הכיר נערה מבנות נצרת ונשאה לאישה, דבר שהביא אותו להיות מעורב בחיי העיר.

בדרך של פוליטיקה זעירה, ערמומית ומחושבת, הצליח דאהר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-18 להשתלט באופן הדרגתי על כל אזורי הגליל העליון והתחתון ולהיות חוכר המיסים הראשי מטעם הפחה. אמנותו הייתה לשלוח מתנות לאיש המתאים ובזמן המתאים. כך השתלט על טבריה, נצרת וצפת.

השבטים שישבו בעמק סאנור ליד שכם, שהשתייכו לפחוות דמשק, שלטו בעמק יזרעאל.

שבטים אלו הציקו לתושבי נצרת. דאהר יצא בראש צבאו, הביס את השבטים, רדף אחריהם עד סנור והעביר את עמק יזרעאל לשליטתו.

דאהר והיהודים